יש רגע קסום שקורה לפני כל יצירה - רגע של שקט פנימי שבו הכל עוד אפשרי. אני יושבת מול המסך הריק, בדיוק כמו שישבתי פעם מול קנבס ריק, ומרגישה את אותה התרגשות מוכרת. זה המקום שבו הכל מתחיל.
גדלתי בבית שבו צלילי המכחול על הקנבס היו חלק מהמוזיקה היומיומית. אמא ציירת וגרפיקאית, אבא ז"ל עסק בגרפיקה ואדריכלות ואני - הילדה הקטנה שרצה לגעת בכל צבע ולהבין איך נוצר הקסם הזה. זכרתי את עצמי בת 3.5, חוזרת הבייתה מנסיעה בעיר הולדתי קייב ומבקשת מאמא צבעים ונייר ומתחילה לצייר את המים הניתזים מהמזרקה הגדולה במרכז העיר. יש לי את הציור הזה עד היום.
היום, שנים רבות אחרי, אני עדיין שואלת את אותה שאלה - רק שהצהוב הפך לפיקסלים, והמכחול הפך לטכנולוגיה.
תהליך היצירה שלי מתחיל תמיד במקום בלתי צפוי. זה יכול להיות צל שנפל על הקיר בזווית מיוחדת, שיחה עם חברה שעוררה בי זיכרון ילדות, או סתם תחושה שעולה לי בבוקר. לפעמים זה פשוט ריח של קפה שמזכיר לי נשכחות ופתאום אני רואה לפני עיני עולם שלם של צבעים שרוצים לפרוץ החוצה.
אני תמיד הייתי אדם ויזואלי - אני חושבת בתמונות. כשמישהו מספר לי סיפור, אני רואה אותו כסרט בראש שלי ותמיד החברות שואלות אותי למה אני שואלת כלכך הרבה שאלות - כי זה בדיוק העניין, אני יוצרת לי את התמונה בראש של איך זה היה בדיוק.
כשאני רוצה ליצור, אני בעצם מעבירה את הסרט הזה מהראש והופכת אותו למשהו מוחשי שאחרים יכולים לראות ולהרגיש.
פעם, כשעבדתי עם צבעי שמן, הייתה לי טקס שלם. הכנת הצבעים, סידור המכחולים, האור הנכון. עכשיו, כשאני עובדת דיגיטלית, המעבר הזה הפך למורכב ומרתק יותר. אני מתחילה עם "השיחה" עם הבינה המלאכותית Ai.
זה לא רק לכתוב פרומט ולקוות לטוב. זה דיאלוג אמיתי. אני מתארת את החזון שלי, אבל לא בצורה טכנית יבשה - אני מספרת סיפור ואז אני מחכה לראות איך הטכנולוגיה מפרשת את החזון שלי ואז מדייקת אותו יותר ויותר.
מה שמרתק אותי בעבודה דיגיטלית הוא שאני יכולה לחזור ולשכלל אינסוף פעמים בלי להרוס את העבודה. זה כמו לעבוד עם חמר שלא מתייבש לעולם. כל גרסה היא רעיון חדש, כל נסיון מוביל לכיוון שלא חשבתי עליו.
יש לי אינספור תיקיות במחשב שנקראות "מסע ליצירה", ובהן אני שומרת את כל השלבים של כל יצירה. לפעמים אני חוזרת לגרסה מוקדמת ומגלה בה משהו שפספסתי. זה כמו לקרוא יומן ישן ולהבין משהו חדש על עצמך.
יש רגע מדויק בכל יצירה שבו אני יודעת שהגעתי למקום הנכון. זה קורה פתאום - אני מביטה במסך ולב שלי עושה קפיצה קטנה. "בדיוק ככה", אני אומרת בלב. זה הרגע שבו היצירה מפסיקה להיות רק צירוף של צבעים וצורות והופכת למשהו שחי ונושם, משהו שמספר סיפור.
כל הידע שצברתי לאורך השנים - הבנת הצבע מתקופת יסודות האומנות, הציור בפחם, הציור בשמן, הציור בצבעי אקוורל, את האקריליק שאותו אהבתי מאוד, תחושת הפרופורציות מעיצוב התכשיטים, הרגישות לטקסטורות מהעבודה עם קרמיקה - הכל מתלכד בעבודה הדיגיטלית.
זה לא שאני עזבתי את העבר; אני לוקחת אותו איתי ומוסיפה עליו שכבות חדשות. כל יצירה שלי מורכבת משכבות של כל מה שהייתי ומה שאני הופכת להיות.
בסופו של יום מה שהכי חשוב לי זה שמישהו יעמוד מול היצירה שלי וירגיש משהו. לא בהכרח את מה שרגשתי אני כשיצרתי אותה - אלא משהו שלו, משהו שמתחבר לסיפור שלו. כי אמנות, בסופו של דבר, זה גשר בין נשמות.
כשאני יוצרת, אני תמיד חושבת על מישהו שיבוא הביתה אחרי יום קשה, יביט ביצירה על הקיר, וירגיש רגע של שקט פנימי, של יופי, של תקווה. זה מה שמניע אותי הלאה - הידיעה שיצירה יכולה לשנות רגע, להאיר יום, לעורר חיוך.
כל יצירה מלמדת אותי משהו חדש על עצמי ועל העולם. אני לא מפסיקה לגלות, לא מפסיקה להתפלא. ואולי זה הסוד - לשמור על התמימות והסקרנות של הילדה בת ה 3.5 שרצתה לצייר את טיפות המים הניתזות מהמזרקה.
ובסופו של דבר, זה בדיוק מה שאני עושה עד היום - לוכדת רגעים קסומים ומעבירה אותם הלאה, כדי שגם אחרים יוכלו לראות את היופי שאני רואה.